רבות דנו ועסקנו – והעיקר עוד לפנינו – בתופעת הליסינג
התפעולי, אשר פשתה במדינתנו תוך השחתת כל חלקה טובה בשוק
הרכב.
הליסינג: שלב הפאתוס
תגובתן של רשויות השלטון לתופעה המשחיתה, ידעה מס' שלבים:
ראשית - התעוררות מאוחרת מדי (כמקובל במחוזותינו); אחר
כך – הכחשת הבעיה; מאוחר יותר – ניסיונות נפל, אף הם זעירים
ובלתי משמעותיים, להלחם בתופעה, וגם זאת בשוליה בלבד.
בימים אלו, חרד אני למצוא, כי הגענו לשלב ה- "פאתוס" (השלב
המשמעותי ביותר בז'אנר הטרגדיה היוונית) – הלא הוא שלב
"פתרון המשבר". וזאת הכיצד? באמצעות השלמה עמו! בשבועות
האחרונים, נשאלתי לא אחת על ידי נציגים שונים של רשויות
השלטון של מדינתנו: "האם לא הגיע הזמן שתשלימו עם תופעת
הליסינג התפעולי?" במילים אחרות: מאחר ואי אפשר לנצח אותו
(והרשויות אף לא ניסו) – צריך להצטרף אליו??? אבוי אבוי
לה למדינה אשר זוהי תפיסת העולם של רשויותיה ונציגי הציבור
שלה.
בל נטעה, ידידיי: הדיון איננו דיון על רכב, או על אביזר,
או על מאה שקלים לכאן ולכאן. הדיון אפילו איננו נסוב אודות
הטבות לעובדים והטבות מס. העובדה אותה מנסים לטשטש קברניטי
הליסינג הינה, כי הדיון הוא למעשה אודות פניה של החברה,
הכלכלה והמדינה.
דיון זה איננו חדש. בשנות השישים של המאה העשרים כתבה
הסופרת איין ראנד את הספר "מרד הנפילים" אשר נחשב לאחד
הספרים המשפיעים ביותר במאה זו, וכמו כן לאחד השנויים
ביותר במחלוקת. שמו המקורי של הספר באנגלית: "אטלס מתנער":
אטלס, כידוע מתוך המיתולוגיה היוונית, היה אותו אומלל
אשר נאלץ לשאת את העולם כולו על כתפיו...
עיקרו של הספר, בטענה כי כוחה של החברה ושגשוגה באים בזכותם
של פרטים בעלי יכולת וכוח יצירתי, וכי חברה שאותו מיעוט
זה ינטוש אותה – תיחלש, תשקע ואף תתמוטט לחלוטין. בספר
תיאור חזון אפוקליפטי לפיו יגיע קיצה של ארה"ב אם תשתלט
עליה הרודנות של הקולקטיב המחניק כל ניצוץ של מחשבה ויוזמה
חופשית.
באחד הפרקים בו מתואר רב שיח משפחתי על רקע אחד ממאבקיו
האינסופיים של הדמות הראשית ברגולציה המתנכלת לו ולעסקיו
ככל שלא ייכנע לבעלי הכוח השלטוני/הוני, הוא נשאל על ידי
אשתו: "...כלום אינך חושב , שהגיע הזמן שתנסה להסתגל לנסיבות
של דורנו?" המענה לשאלה זו ניתן כשאלה: "האם את חושבת
שהם צודקים?"
את השאלה הזאת הפניתי גם אני לנציגים רבים במשרד התחבורה,
משרד האוצר, הרשות להגבלים עסקיים ועוד וכולם כאחד השיבו
בשלילה. נציגי הרשויות השונים, שאינם עוסקים בפוליטיקה,
אלא באכיפת חוקי המדינה ובמתן שירות שוטף לאזרח, מכירים
בנזק העצום של "מלכודת הדבש" (כך כונתה התופעה ע"י מנכ"ל
חברת ליסינג) המאפשרת לעובד המשתמש ברכב עבודה ליהנות
מהטבת מס ומעוד הטבות (כמו דלק חינם, שירות רכב חליפי
ועוד).
"רודנות קולקטיבית"-אז והיום
גם בסיפורו של אטלס המתנער וגם בסיפור העגום של הרגולציה
הישראלית, אנו עדים למצב חדש בו הצליחו בעלי ההון באמצעות
לחץ על מנגנונים פוליטיים, להשיג דריסת רגל ושליחת יד
אל תוך ענף שלם שאין להם שום מומחיות ועניין בפיתוחו.
גם בסיפורה של איין רנד מתוארים "המתחרים" כבעלי חולשה
אשר לא יכלו לעמוד בפיתוי והתנפלו על עסקיהם של אחרים
ושלחו יד לרווחיהם מפני שלא הייתה להם דרך אחרת להתעשר.
הדמות הראשית בספר זה, אינה מתקוממת כנגד רשויות השלטון
רק בגין אובדן הרווחים והפקעתם, אלא בשל החטא הנורא והעצום:
ביטול ייצר התחרות, ביטול הביטוי האישי, ביטול חדוות היצירה
והפיכת המקצועיות ללא רלוונטית.
בימי "הרודנות הקולקטיבית" הזו, שתוצאותיה נוסעות על כבישי
ישראל, אין עניין לאף יבואן לשווק רכב ולהתחרות ולהתגאות
בתוצרתו ואין לאף מוסך עניין לשפר את עצמו ולהיטיב את
שירותיו מאחר ולקוחותיו אינם מעוניינים בשירות טוב ואיכותי
אלא בשירות זול. ברור לכולם כבר כי, חברות הליסינג הנ"ל
המשווקות רכבים לנהני הטבת המס, נמצאות בניגוד עניינים
עם הלקוח עצמו מאחר ונושא האחזקה אינו מצוי בתחרות לטוב
ו/או למעולה אלא נהפוך הוא.
לא ברור, הכיצד חברי הכנסת הנוהגים על רכבים אלה, ושחוו
על בשרם את תוצאות ניגוד העניינים הנ"ל, נכנעו ללא קרב
בעבור "חופן תענוגות שולי" של הטבת מס.
הקורבן העיקרי לשליחת הטלפיים הברוטאלית הזו לעסקינו,
הם המוסכים. לכאורה, טרף קל, שחברי הכנסת ושרי הממשלה
יכלו להקריבו ללא נזק פוליטי משמעותי מצידם.
אלא מאי. אלו הנוגסים בפרנסתם של אחרים, ככל טפיל בטבע
באשר הוא, כאשר יכלו את טרפם – יכלו את עצמם
(מנכ"ל ניו קופל: "בין חברות הליסינג יש קניבליזציה"/דה
מרקר, 28.04.08), שכן אין להם מקור
הזנה עצמאי משל עצמם. בספר "מרד הנפילים" מתוארת אותה
התוצאה, הגם שבדרך מעט אחרת: קורבני הטפילות – הלא הם
היצרנים והיזמים האמיתיים, פשוט חדלו מלהילחם בטחנות הרוח
ונטשו את החברה והקימו להם חברה אחרת, חדשה, המבוססת על
אדני יצרנות ויזמות. וכך, לא נותר לאיילי ההון והטפילים
הכלכליים ענף לשבת עליו, והחברה הרודנית – קרסה כליל.
"לחם ושעשועים" לעובדי מעמד הביניים
לנו, המוסכים, אין כמובן יכולת "לפרוש" ולהקים חברה אחרת,
אך ניתוח ריאלי של המצב יביא למסקנה כי במקרה המסויים
הזה, הטפיל יכלה את עצמו לפני טרפו: יכולת ההישרדות שלנו
כמוסכים גבוהה יותר מיכולת ההישרדות של מתווכי הכוח הללו
אשר פועלים בשוק פיננסי מסוכן. למיטב ידיעתנו חלק גדול
מחברות אלה חי בלחץ נורא של חיפוש משאבים ותעלולים פיננסיים
על מנת לשרוד ולהמשיך לקבל מימון לצורך אספקת "הלחם והשעשועים"
לעובדי מעמד הביניים הנהנים בשלב זה מיתרות הרווח שלנו.
להערכתנו, שמחת ההישרדות של החברות האלה היא שמחה קצרה
שתתפוצץ בקרוב מאחר ועסקיהן אינם מבוססים על אמת עסקית
פשוטה – רכישה, מכירה, מקצועיות ומומחיות אלא על תעלולי
מימון, רישום נכסים, פקטורינג, ועוד הרבה קשיים המאלצים
את החברות הללו לעסוק בהישרדות פיננסית יומיומית.
את מי מרשימים דיווחי הרווחיות של חברות הליסינג?
דיווחי הרווחיות של חברות הליסינג שפורסמו בשבוע האחרון
אינם מרשימים אותנו מאחר ואנו, הנותנים שירותי כפייה/חוסר
ברירה לאותן חברות מכירים את האמת: עודף רכב שלא נסחר
כיד שנייה, תאונות, צמיגים נשחקים, בלמים נשחקים, פריצות
וגניבות, אחזקת מערכי לוגיסטיקה, גרירות, רכבים חלופיים
ועוד. כל "הצרות" האלה, עולות כסף ולהערכתנו, בסופו של
דבר לא יועילו הקמות ותמיכות של איגודי מוסכי ליסינג המנסים
לשכנע כי "ליסינג הוא טוב", לא יועילו אף רישומים של שווי
ועלויות בדוחות הכספיים ועוד תעלולים פיננסיים ובזבוזי
אנרגיה על יחצ"נות כזו או אחרת.
הליסינג התפעולי, ישמיד את עצמו מאחר ובועה אינה יכולה
לשרוד לנצח וכשאין ייצור אמיתי ואין ערך אמיתי לערכי העבודה
והחומר – אין תוחלת ואין תקומה.
בברכת יום עצמאות שמח,
רונן לוי, יו"ר אגוד המוסכים בישראל ופורום התיקון הבטוח.
שלח דוא"ל
