ניוזלטר פסח 2018: מחירות לעבדות

מחירות לעבדות

ערב חג הפסח אנו עורכים חשבון נפש, וסוקרים את הדרך המייגעת בה פוסעים עסקים פרטיים מסוגנו בשני העשורים האחרונים  – מאז שמנהיגי המגזר הציבורי החליטו להתחבר לאינטרסים של קבוצות הריכוז במשק הישראלי, ולחבל, עד חיסול, באופן שיטתי ביסודות ערכי היסוד הדמוקרטיים – חירות ושוויון. זכותנו הבסיסית להתפרנס הפכה, משום מה, להיות שנויה במחלוקת.

שוויון כלכלי – חברתי  פירושו שלכל אדם ישנה הזדמנות שווה להתקדם מבחינה כלכלית וחברתית. מכאן, שעל המדינה להתערב על מנת להבטיח שוויון זה בין אזרחיה. המודל הישראלי עובד הפוך – המדינה מתערבת דווקא על מנת להבטיח יתרון תחרותי לגופי המיעוט הריכוזיים השולטים כל אחד בתחומו.

מדיניות (אם כך ניתן לכנותה) הפרטת השלטון והעברת השליטה על ערכי הדמוקרטיה לגופים עסקיים/פיננסיים מפלצתיים גרמה למקצועות חיוניים רבים להתדרדר, לשחיתות שלטונית במגזר הציבורי, להרס החינוך המקצועי ולפריון עבודה עלוב, ליוקר מחייה בלתי אפשרי, לפגעי זיהום אוויר וקרקע, לגודש תחבורתי ולעוד מרעין בישין רבים.

לכך מתווסף גם הגורם הטכנולוגי והדיגיטלי המאפשרים לגופים ריכוזיים אלה לשלוט על כיסו של האזרח ועל תעריפי “קבלני המשנה” המספקים בפועל את שירות הקצה לצרכן הסופי.

לדוגמא, ארגוני הרכב בעולם המערבי ניהלו מאבק מקביל באירופה וארה”ב בכדי למנוע מיצרני הרכב להשתלט באמצעות הטכנולוגיה, באופן מוחלט, על שוק התחזוקה ותיקוני הרכב למשך כל חיי הכביש של הרכב.

איגודי יצרני חלקי החילוף, איגודי הדילרים, איגודי המוסכים ועוד, טענו בפני מוסדות ורשויות האיחוד האירופי כי מחיר הרכב כולל את המידע המשויך אליו וכי יצרני הרכב חייבים להנגיש את המידע לכל בעל מקצוע בו בוחר בעל הרכב לתיקון רכבו. יצרני הרכב טענו מצדם כי המידע בתוך הרכב מוגן במעין “זכויות יוצרים”.  כלומר לתפיסתם, הם שולטים ברכבנו (ובנו, בהקשר זה) כ- “אח גדול” היודע הכל ורואה הכל ומחליט הכל במקומנו.

משך שנים ארוכות עד שנת 2011 נוהל מאבק לחופש בחירה ללקוח וחופש הגישה אל המידע (שעתוני יצרן, מידע בסיסי, מידע לתחזוקה ולתיקון, מידע וגישה לתוכנות הרכב ולאמצעי התיקון למתקני הרכב, מידע על רכיבי הרכב, גישה לעדכוני תוכנות ומידע על קריאות לתיקון בטיחותיות ולא בטיחותיות ועוד). 

המאבק צלח, ונציבות האיחוד האירופי מצאה לחייב בחוק ראשי את יצרני הרכב לשחרר את המידע ולאפשר, בתנאים זהים לדילרים המורשים, לכל מוסך חוקי ולמכללות הרכב ולחברות העוסקות בהנגשת מידע למוסכים – לרכוש את המידע באופן חופשי ויצרני הרכב חויבו להנגיש את כל המידע לכל דגם רכב כבר מתחילת שיווקו לצרכנים.

גם בישראל נוהל על ידינו, איגוד המוסכים בישראל, מאבק מקביל תוך דרישה לאמץ את החקיקה האירופית והאמריקאית. רק לאחר וועדות רבות (זליכה, טרכטנברג וכד’) ולאחר ארבע שנות הליך חקיקה מייגע, הצלחנו לעגן בחקיקה נורמה של חופש תחרות וגישה למידע לכל דורש. הצלחה זו קיבלה מעמד של חוק ראשי בחודש אוקטובר 2016 (חוק רישוי שירותים ומקצועות לרכב) – יותר מדי זמן לאחר האיחוד האירופי.

אבל בישראל כמו בישראל – הגוף העיקרי שמזלזל בחוק ומאפשר את הפרתו הוא זה שחוקק אותו – משרד התחבורה. עד עצם היום הזה, כלל סעיפי התחרות שבחוק לא זכו לתקנות ולאכיפה ומי שמנהל בפועל את ה”רגולציה” בשוק הרכב הם יבואני הרכב, חברות הביטוח, חברות הליסינג ועוד גופים ריכוזיים הפועלים בישראל על בסיס ה”חוקים” שמתאימים להם וללא כל הפרעה, חלילה.

לדוגמא: יבואני הרכב פרסמו לאחרונה ובהתאם לדרישת החוק – כביכול – את תנאי ההצטרפות למועדון היוקרתי שלהם ומעיון ברוב תנאי “אמות המידה” נלמד כי מי שמעוניין להשקיע ייאלץ לצפות לימות המשיח לצורך החזר ההשקעה –  לא הגיוני ולא פלא שאין “קופצים”. ואף לא נדרש גאון כדי להבין שלא מחפשים קופצים אלא להיפך  – אמות המידה הדרקוניות מרחיקות יזמים פרטיים ומזינות את מגמת הפיכת מוסכי היבואן למוסכים בבעלות היבואן.

פיילוט המוסכים המומחים הוקפא וממילא ההבטחות להנגיש את המידע למוסכים אלה אינו ממומש. בלי מידע – אין מוסך מומחה.

מתוך מצגת שהציג סמנכ”ל משרד התחבורה ב 4.11.2013 בכנס לשכת המהנדסים

חברות ביטוח מסוימות פועלות בכל דרך לנתב מבוטחים (שיש להם זכות חוקית מלאה ומוקנית לבחירה חופשית במוסך מתקן ולהתקנת חלקי חילוף המתאימים לכלי הרכב שלהם) למספר מצומצם של מוסכים וספקי חלקים (שלא בהכרח מתאימים ל חובת ההשבה לקדמות של הרכב). המפקחת על הביטוח נותנת להתנהלות-מערב-פרוע זו גיבוי.

חברות ציבוריות וגופי המדינה מנתבים את רכביהם ל”מועדון” מצומצם של ספקים והמכרזים חוסמים גישה לעבודה מאלפי מוסכים פרטיים וכד’.

קמפיין “הזכות לתקן” של המוסכים מאנגליה, הסתיים לדאבוננו בכך שכמעט שני שלישים ממוסכי שירות היצרן נמכרו ליצרנים או לחברות ציבוריות, מוסכי פחחות רבים נסגרו ועוד… גרירת הרגליים של הרגולטור האירופאי הוכיחה כי המחירים לצרכן רק עלו והאיכות שהוא מקבל תמורת התשלום היקר – ירדה. המצב בישראל דומה.

הרגולטורים הישראלים (משרד התחבורה, הממונה על ההגבלים, המפקח על הביטוח, משרד המשפטים ודומיהם) גוררים את רגליהם ונראה שאינם מתרשמים לא מדוחות מבקר המדינה; לא ממסקנות ועדות הבדיקה הממלכתיות; וגם לא מהחוקים שהם עצמם טרחו לחוקק, לפי הצהרתם בכדי לייצר תחרות ולסייע לציבור “להוזיל את יוקר המחייה”… בשלב זה מילים אלה ריקות מתוכן ולא חשוב כמה פעמים ישווקו לנו השרים הרלוונטיים את הסלוגנים הללו מעל כל במה וציוץ אפשרי.

וכך, בביצה הקטנה שלנו, הזכות לבחור מוסך והזכות לכל מוסך לתקן כל כלי רכב אמנם מוקנית – לכאורה – בחוק ראשי, אך לא מיושמת בפועל ואין מי שיאכוף ואין מי שישמור על הזכויות המוקנות הללו של הציבור ושל בעלי העסקים הקטנים והבינוניים.

ואולי אין להתפלא, אזכירכם – רוב הרגולטורים שלנו הגיעו ממחוזות הטייקון או יגיעו אליו אחרי 4 או 5 שנים מיום מינוים לתפקיד הממלכתי..

איגוד המוסכים בשיתוף נציגי הצרכנים ונציגי העצמאים, למרות “הצלחות” החקיקה, ממשיך  להיאבק ברפורמה המוצהרת עד ליישומה האמתי והמלא בשטח .

איגוד המוסכים מנסה להניע  את משרדי הממשלה להתערב בסוגיות התחרות, השוויון בפני החוק, הכשרות מקצועיות, חינוך טכנולוגי, ביטול מוסכי ההסדר, העברת מוסכי השירות בבעלות יבואן רכב לידיים פרטיות ועוד.

אמנם, כוחנו דל יחסית לכוח הפוליטי של קבוצות הריכוז, אך אנו ניחנים בעוז רוח ובדבקות במטרה – מטרה הנוגעת לכל אחד ואחד מאיתנו.

זהו המסע המחויב להשבת עקרונות הדמוקרטיה לחיי היום-יום שלנו ובכך להציל את מקצועות תיקון הרכב בישראל ולהוזיל את יוקר המחייה לעסק (אגרות בלי סוף, תעריפי ארנונה שאינם מחוברים למציאות העסקית בישראל, תעריפי חשמל ומים – כנ”ל, דרישות רישוי עסקים ועוד ועוד..) ואת יוקר המחייה לצרכן.

רק חיזוק כוחו של האיגוד באמצעות הצטרפות (תשלום דמי החבר והתנדבות לפעולה), יקצר את הדרך לניצחון במאבק הכל כך חשוב הזה להווה ולעתיד המקצועי והכלכלי של ענף תיקון הרכב בישראל.

הצטרפתי.

חג שמח